סכיזואידים בעידן (הדיגיטאלי) המודרני
מאת: יוסי דמתי.
עוד בטרם אצטט הגדרתו של דר' אויגן בלוילר שטבע בשנת 1908 את המונח "סכיזואידים", (SPD - Schizoid personality disorder) אבקש כאיש חינוך לשעבר להציג פתיח קל שישקף השפעת המערכת החינוכית על כל מרכיביה.
בשלושת העשורים הראשונים של המדינה, דאגה מערכת החינוך לטיפוח סוציאליזציה - חברות, מתוך הבנה שגישה זו תהווה מרכיב משמעותי לליכוד שורות, תמיכה חברתית והשגת יעדים כלל חברתיים. תמה חברתית זו ביטאה עשייה חינוכית ושימת דגשים להגשמה וחינוך ערכי שהסתייע לא במעט בתנועות הנוער, אלה העצימו מכנים משותפים והיוו קטליזאטור לטיפוח אמפטיה, רגישות ואכפתיות. המערכת החינוכית דאז הציבה בפתחה כאמור, דגשים חברתיים ערכיים וסייעה בכך באופן טבעי, לדחייה ולמזעור התופעה הסכיזואידית. (עליה ארחיב בהמשך למאמר) חשוב לזכור, בשלהי שנות ה-40 ובשנות החמישים הגיעו לארץ ילדים ובני נוער מגלויות שונות שנחשפו לטראומות והזנחה בשלבי התפתחות שונים. מה שמהווה גורם לתופעת הסכיזואידים עליה מדבר דר' אויגן בלוילר.
בשנים אלו השכילו במידה ניכרת מעצבי החברה דאז, לחזק את הבסיס לצמיחת כור היתוך, ערבות הדדית אמפטיה ואינטגרטיביות. האנרגיות, המאמץ החינוכי על גווניו השונים הושקעו בטיפוח יכולותיו של היחיד לקיים מערכת התקשרות חברתית גמישה ובלתי אמצעית, על מנת לעודד חברה פלורליסטית תומכת, סובלנית, פתוחה, ישירה ובלתי מתבצרת. עם השנים מקור זה הלך והידלדל.
הפיתוח הטכנולוגי המואץ "שאף" לפתח אישיות אינדיבידואלית הישגית עצמית ועצמאית, מתוך אמונה שדרך זו תוביל את הפרט למיצוי אולטימטיבי של מרכיבי אישיותו ובכך יהווה חלק אינטגראלי מסה"כ הפזל החברתי הפרוגרסיבי.
אליה וקוץ בה. בחתכים חברתיים אורכיים של יובל שנים, אנו מבחינים בצמיחת הפרדוכס המתסכל. מחד, הפרט המתבגר נוסק ומפתח יכולות קוגניטיביות וטכנולוגיות גבוהות. מאידך, בהשפעה ישירה של העידן הדיגיטאלי הוא נוטה להתבצר בעולם פרטי פנימי, ודוחה כל מה שהיה פעם לשד עצמותיה של החברתיות הישראלית.
בעידן הדיגיטאלי, המתבגר נחשף לרשתות חברתיות החושפות אותו לעיני כל. לכאורה, יהיו מי שיעודדו דרך "חינוכית" זו בכך שיציינו שחשיפה זו מפתחת אצל הפרט את קשריו החברתיים, אלה מתעלמים שלא במתכוון מדיכוי כישוריו החברתיים האינטגרטיביים הבלתי אמצעיים. כישורים אלה עשויים להתפתח בעיקר, בזכות מערכות חינוכיות ישירות ובלתי אמצעיות המפתחות כבדרך אגב, גמישות רגשית ואלסטיות חברתית נגישה ותומכת.
אויגן בלוילר טוען ש"תופעת הסכיזואידים מתפתחת בשלב מוקדם בחייו של האדם, עוד בתקופת הינקות", גישה שתסתור לכאורה את התיזה עליה אני מדבר. אך לא כך הדבר, הא בהא תליה, שתי הגישות אינן מתייחסות לסכיזואידים כתכונה גנטית. זו גם זו, מתייחסות להשפעות סביבתיות על הפרט בתקופות שונות בחייו. כאמור, במהלך כל שנות חייו של הפרט, התפתחותו הרגשית, הקוגניטיבית או החברתית, מצויות בתהליך דינאמי, בו מובחנים שינויים אישיותיים מתמידים. השתנויות אלה מקורן ועוצמתן בחוויות ובגירויים אותן קולט ומפנים הפרט.
ע"פ בלוילר, אנשים בעלי SPD נראים מרוחקים, מסוגרים, מסויגים, קרים ואדישים, היבטים הגורמים להם לבעיות חברתיות. עם זאת, אחדים מהם עשויים להצליח בתחומים הדורשים חשיבה מרוכזת ואנליטית, לרובם יש קושי לבנות מערכות יחסים אישיותיות המתבססות על רגש. כאמור הם יתקשו לבטא את רגשותיהם באופן מלא, והם בד"כ יהיו פאסיביים אל מול סיטואציות חברתיות הרומזות על אמוציות. התקשורת שלהם עם אנשים תמציתית ותכליתית. בשל בעיות התקשורת הללו הם אינם יכולים לקבל משוב על עצמם ועל איך הם מסתדרים עם אחרים. משוב החשוב להגברת מודעותם העצמית ולפעילותם בסביבה חברתית.
הדור בעידן הדיגיטאלי מרוכזים וממוקדים בפעילות הנמצאת מתחת לחוטמם, שום דבר אינו מעניין אותם והמגע החברתי האינטגרטיבי המתבקש רחוק מהם, וכך צומח לו דור מנוכר ושסוע (סכיזו/שסע ביוונית) מבחינה רגשית וחברתית המרוכז בעצמו בלבד.
סכיזואידים "חשים אבודים" כאשר איזור הביטחון של הסכיזואיד מופר הם חשים מחנק ומחפשים תחליפים לבועת ה"ביטחון" השומרת עליהם לכאורה. הקשרים עם בני הזוג כשאלה כבר קיימים, הם בדרך כלל שטחיים בגלל הקושי בקרבה רגשית. הסכיזואידים נינוחים יותר כאשר הם במערכת יחסים שבה הפרטנר אינו מציב להם דרישות רגשיות אינטימיות. פירושו של דבר שסכיזואיד יכול ליצור מערכת יחסים עם בן/בת זוג המבוססת על פעילויות אינטלקטואליות, מקצועיות או תרבותיות, כל עוד סגנון זה של יחסים לא ידרוש או יכפה דרישה לאינטימיות רגשית, שאותה הסכיזואיד ידחה.
אנשים בעלי הפרעת אישיות סכיזואידית מתקשים לקיים קשרים בין אישיים. תיאורטיקנים אשר עסקו בדינאמיקה הנפשית של בעלי הפרעת אישיות סכיזואידית הצביעו על דינאמיקה נפשית המאופיינת בפיצול בין חלקים הכמהים לקשר, לבין חלקים נסוגים ומאוימים מקשר. בהתאם לתפיסה זו אנו למדים על אנטיגוניזים חריף בין הצורך החברתי הבסיסי כפי שביטא זאת אלפרד אדלר במאה העשרים, או קודמו אריסטו כבר במאה ה - 3 לפנה"ס ש"האדם הינו יצור חברתי" לבין ההפרעה הסכיזואידית ההתנהגותית. מחקרים שנערכו בעשורים האחרונים הצביעו על כך שרבים מהאנשים המאובחנים כבעלי הפרעת אישיות סכיזואידית סובלים מחוויה קשה של בדידות.
לא מכבר פגשתי מכר ותיק העוסק כמדריך מטיילים מזה עשרות שנים. היה זה מדריך הטיולים הקבוע של תלמידי בית ספרנו, עוד בהיותי מורה ומחנך. לשאלתי כיצד הוא מרגיש היום בעבודתו רבת השנים, הביט בי ואמר "התלמידים של פעם חסרים לי". "מה הם כל כך חסרים לך"? שאלתי. "השובבות ההיא", ענה לי, "הצחוקים, הבדיחות השירה החידונים הספונטאניים, ההפרעות הקטנות, כל זה חסר לי. היום הילדים הקטנים עולים לאוטובוס המפואר כל אחד עם הטאבלט שלו או הנייד. תוקע את החוטם שלו במסך הקטן ושום דבר לא מעניין אותו, לא החברים שלידו ומסביבו, לא הדרך, לא המורה או המלווה, ולא מדריך הטיול, מה שמעניין אותו זה המשחק או התכתובת ברשתות ה"חברתיות".
אכן, השסע והניכור בעידן הדיגיטאלי המטפח סוג של "סכיזואיד מודרני" שונה מהסכיזואיד "הקלאסי" הנובע כתוצאה מהפרעה, נתק רגשי בתקופת הינקות עליו מדבר אויגן בלוילר. בשורה התחתונה התוצאה החברתית והפגיעה במערכת האינטגרטיבית המתחייבת נפגמת ויוצרת חברה שסועה, נעדרת מוטיבציה חברתית וחסרת מכנים משותפים, הן ברמת המקרו והן ברמת המיקרו. בתא המשפחתי המצומצם, אנו עדים היום לניכור משמעותי בין בני הזוג, האשמות הדדיות ושסע ממשי הגורם בסופו של דבר להיפרדות.
מענה הולם לצמצום "טיפוח הסכיזואיד המודרני" הפוגעני, הוא השקעה יתירה במערכת מחנכת אפקטיבית שתתרום להחזרת בני הנוער כבר מהגיל הרך, לדפוסי פעולה משותפים. טיפוח תנועות הנוער בהיקפים ארציים רחבים, למידה חווייתית משותפת, "חזרה לגיר וללוח", מבלי לפגוע בעידן המודרני, להשכיל לשלב פקטורים שנראים לכאורה רחוקים זה מזה, חדש עם "ישן" ולהגיע על ידי כך לרמת אפקטיביות אולטימטיבית של חשיפה והפנמת ערכי יסוד לטיפוח הסוציאליזציה שכה חסרה לנו. או אז, בטוחני שתופעות קלוקל לקויות (דוגמאות לכך רבות הן) תצטמצמנה ובמקומן ישובו האמון ההדדי והתחושה הכנה, שיש על מי לסמוך גם בעידן המודרני הדיגיטאלי.
